לתפוס שחיתות

05:00 בבוקר, חשוך עדיין, הרחוב היוקרתי המשופע בוילות מנקרות עיניים , שקט מאדם ורוחות קרירות של בוקר מנשבות על פני, אני עומדת מול דלת לבנה מעוצבת עצומת ממדים, לוקחת נשימה עמוקה, מחכה לאות , לאישור כניסה. כמוני ניצבים עוד צוותים רבים ברחבי העיר הדרומית , עומדים מול דלת, מחכים לאות. כולנו נכנס יחד, במקביל .

אני עושה את זה כבר שנים, זה ריטואל קבוע שחוזר על עצמו, ועדיין, כל פעם מחדש עובר בי רעד קל לפני שאני נכנסת פנימה .

בעוד רגע קט הכניסה שלי תטלטל את עולמו של מי שנם את שנתו עדיין, הלוואי ויכולתי לקרוא לה שנת ישרים, היא לא. ובכל זאת, הפלישה החוקית הזו שלי לתוך קודש הקודשים , היכל הפרטיות של האדם באשר הוא לא מובנת מאליה .

אני נוקשת בדלת, ראש העיר פותח בתחתונים, מבולבל, מציגה בפניו תעודת שוטר, מציגה את עצמי את תפקידי, ראש מחלק חקירות ביאח"ה- להב .משתדלת להישמע סמכותית ורגישה באחת, אני יכולה ממש לשמוע את הלמות ליבו, פיו מתייבש ,אני מגישה לו צו חיפוש עם שמו המודגש. מודיעה לו שהוא חשוד בעבירות מין עבירות שוחד, מרמה הפרת אמונים והלבנת הון. לא בטוחה שהוא קולט את עוצמת החשדות נגדו .

הוא בוהה במסמך טרוט עיניים ,ממלמל לעצמו ,מסתכל עמוק בעיני מחפש תשובות , "את יודעת מי אני?" אני יכולה לשמוע אותו צועק ללא מילים. אין תשובות כרגע רק שאלות .תוך שניות נכנסים שלושת הבלשים שאיתי, מתפזרים כמו נמלים בחלל הבית.

הנה זה מתחיל..

אני יודעת עליו הכל כמעט, על האיש בן ה -47 , נמוך וקירח, מטאור בשמי עולם הרשויות המוניציפליות כוכב עולה ממש, שום דבר מהזוהר הנסוך על פניו כשהוא מופיע בתקשורת לא נמצא עכשיו , זה רק הוא בתחתונים כחולים ורופסים , אוחז בצו , אני ושלושה בלשים.

רוב הבתים שחיפשתי בהם היו לבנים...

עיצוב נקי, לבן ,בוהק, מוקפד מסנוור כמעט. אני חושבת לעצמי תוך כדי כניסה אל הסלון המפואר , שיכול להיות שהעיצוב הלבן בא לומר משהו על בעלי הבית, לחפות על הלכלוך ,לסנוור שלא יראו את הצבעים האפלים שבאמת דרים בבית. הפער בין הלובן המלאכי שנגלה לעיני , לבין כמויות המידע שמתרוצצות במוחי על האיש עצום. תהום שלמה פעורה בין הטוהר שבו הם גרים לבין טוהר המידות שבו הם לוקים.

בהמשך.. יגיע עם חולצה לבנה ובוהקת לבית המשפט, לשמוע את כתב האישום שמוגש נגדו.

* * *